גלולות או לא להיות- תגובה למאמרו של ד"ר אריה ישעיה

במאמר שהתפרסם היום בוואי-נט ("לקחת גלולות ברצף זה מזיק? 6 מיתוסים/ ד"ר ישעיה, 10/4/13) מתייחס הגיניקולוג ד"ר אריה ישעיה למיתוסים שונים ביחס לגלולות, ומנסה להפריך אותם. הוא טוען כי הופעת המחזור אינה מעידה על מצב בריאותי, וכי אין שום בעייתיות בלקיחת גלולות, ומוטב אף ליטול אותן ברצף:  "מדובר בתופעה שאינה מזיקה מבחינה בריאותית ומן הסתם, כזו שמיטיבה עם איכות החיים של האישה." בהמשך הוא סותר את עצמו בכך שהוא מעיד כי "המחזור החודשי משתבש ונעלם בנערות הסובלות מתת-משקל, עודף משקל, בנשים החולות במחלות קשות ובנשים הסובלות מהפרעות הורמונאליות קשות." אך מכיוון שלקיחת גלולות יוצרת מחזור מלאכותי, אין הוא מהווה אינדיקציה לבעיות בריאותיות, ולכן אין בעיה לקחת גלולות ברצף, משום שממילא המחזור המלאכותי לא מעיד על שום דבר. (רק אני רואה את הסתירה בין הדברים? שיבוש של המחזור מעיד על בעיה רפואית, אולם אנחנו מבטלים את המחזור על ידי לקיחת גלולות, ובכך מבטלים היכולת של הגוף לאותת לנו שמשהו אינו כשורה! )

ד"ר ישעיה מייצג בדבריו רופאי נשים רבים, שמעלים את הגלולה על נס, ואינם מהרהרים לרגע בהשלכות השימוש בה עבור מיליוני נשים. אין ספק שבעבר סימנה הגלולה את המהפכה הפמיניסטית ואת יכולתן של נשים לשלוט בקצב הילודה שלהן ולהיות אחראיות לעצמן ולגופן, אולם בעיני, דווקא היום הגלולה מייצגת את ההיבט ההפוך- זה המדכא נשים, מרחיק אותנו מגופנו ומהוויתנו הנשית, מכריח אותנו לשחק על פי כללי משחק גבריים שאינם תואמים את הקצב הפנימי שלנו.  

כדי להמחיש את דבריי אתחיל מסיפור. לפני שלוש שנים הייתי מאוד חולה. הרופאים לא ידעו מה יש לי. חודשיים לא הלכתי לעבודה. שכבתי בבית עצובה, עם חולשה, סחרחורות ותחושה קשה שמשהו השתבש. עברתי מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה. ספירת הדם שלי הצביעה על מדדי דלקת גבוהים, אבל אף אחד לא ידע מה זה. האמת היא, שאף רופא גם לא טרח באמת להסתכל לי בעיניים, לשאול אותי על אורח החיים שלי, מה אני אוכלת ומה עושה לי רע. הם הסתכלו על הנתונים היבשים במחשב ושלחו אותי לעוד צילום או סי-טי, או רשמו עוד מרשם מיותר שאולי יעזור (אפילו סטרואידים לקחתי בחלק מהזמן...)

עד שהגעתי לעידית יוניס, מדקרת סינית מופלאה, שיותר מהכל הסתכלה לי בעיניים, ראתה אותי וידעה ללחוץ בדיוק על הנקודות הנכונות (בגוף ובלב). הדבר הראשון שהיא אמרה לי לעשות היה להפסיק לקחת גלולות למניעת הריון. לא ידעתי איך זה קשור, אבל סמכתי עליה והפסקתי, אחרי שנים רבות של נטילה רצופה. במקביל נטשתי את עולם הרפואה שרק תיסכל אותי.

 אבל המחזור לא הגיע. שבוע. חודש, חודשיים. שלושה. חמישה חודשים ויותר. כשהוא כן התחיל להגיע, זה היה במחזורים לא סדירים של 60-80 יום. נרשמתי לסדנת מודעות לפוריות של מיכל שונברון ("השיטה הטבעית למניעת הריון"). סדנה שמלמדת אותך, בשני מפגשים מרתקים את הדברים הכי בסיסיים שכל אשה צריכה לדעת על הגוף שלה, ויחד עם זאת- רובנו לא יודעות אותן. למדתי להכיר לעומק את המחזור החודשי, את ההורמונים שפועלים בכל שלב ושלב בו, ואת המרכזיות שלו בגוף.

צר לי ד"ר ישעיה היקר, המחזור הוא לא רק כלי שמאפשר לנו להכנס להריון אחת לחודש. הוא מערכת מאוד מרכזית ועדינה בגוף, שמשפיעה עלינו הרבה מעבר להריון. אחרי הסדנה הרגשתי שכל החיים רימו אותי. שלימדו אותי שגלולות הן הפתרון האידיאלי, שאין להן אף חיסרון, שהן מאפשרות לי שליטה, שהן לא מזיקות לבריאות. הרגשתי שלא סיפרו לי באמת על מקומו של המחזור בחיי כנערה וכאשה. שהמסרים שקיבלתי מהסביבה, במודע ושלא במודע היו- המחזור הוא הפרעה שצריך לצמצם בחייך. כעסתי על כל השנים בהן היה לי מחזור מלאכותי בגלל הגלולות, שהרחיק אותי מהיכולת להקשיב לגוף שלי, להכיר אותו, להבין את עצמי. הופתעתי לשמוע בסדנה שלקיחת גלולות למעשה מעבירה את הגוף למצב של גיל הבלות. מרמה אותו. מיכל שונברון המליצה לי לעשות בדיקות דם הורמונליות, כדי להבין למה המחזור שלי מסרב להסתדר. היא אפילו המליצה לי על רשימה של נתונים שכדאי לבקש מהרופא לבדוק. הבדיקות שחזרו העידו על חוסר איזון הורמונלי משמעותי. הגוף עוד השתקם מהמחלה הארוכה, מהחזרה לעבודה ומהסטרס שבא עמה. כשהלכתי לרופא הנשים (שבמקרה היה זה ד"ר ישעיה) הוא אמר לי: אם את רוצה מחזור- קחי גלולות, ואם את רוצה להכנס להריון, ארשום לך הורמונים. אף מילה על חוסר האיזון. כאילו אין קשר בין מה שקורה בגוף לבינינו, זה הכל כימיה רנדומלית שרק כדורים יכולים לרפא. פחדתי שהמחזור לעולם לא יסתדר, שיהיה לי קשה להרות כשארצה, אך לא רציתי לקחת שוב גלולות. יצאתי מהמרפאה שלו בדמעות.

החלטתי להחזיר לעצמי את המחזור. או יותר נכון- לחזור לעצמי. להקשיב לגוף שלי, לשמוע מה הוא אומר לי. לטפל בגוף ובנפש. אכלתי מסודר. התחלתי לעשות ספורט. תירגלתי מדיטציה. הורדתי את העומס והסטרס כמה שרק יכולתי (הייתי מורה בתיכון). לא לקחתי שום תרופה או גלולה ופשוט סמכתי על הגוף שלי ועל עצמי. התוצאות לא איחרו לבוא. הטבלאות שלמדתי למלא בסדנה של מיכל ובהן עקבתי אחר המחזור התקצרו פלאים והפכו למסודרות. המחזור התייצב והסתדר ויכולתי לנבא בדיוק מתי יגיע הדימום. גם ההרגשה השתפרה. בבדיקות דם שעשיתי כמה חודשים לאחר מכן, לא היה עוד זכר למדדי הדלקת הגבוהים. חזרתי לאיזון.

אני לא רופאה ולא מדענית גדולה. אבל אם למדתי משהו בכל הדרך הזאת, זה שלפעמים פשוט צריך להקשיב לגוף, ולעתים הוא חכם הרבה יותר מאיתנו. רופאים חושבים במונחים של מחלות ותרופות, של מדדים וסטטיסטיקות. חלקם שוכחים לפעמים לראות את האדם שיושב מולם (אין ספק שגם העומס הרב שבו נמצאת המערכת הציבורית תורם לכך, אבל זה לא מצדיק את זה)

עצוב לי שיש נשים שיקראו את המאמר בוואי-נט, ויגידו לעצמן- "וואלה מגניב, לא רק שאפשר לקחת גלולות, גם עדיף לקחת אותן ברצף ולהעלים את המחזור לחלוטין!"

הדברים של ד"ר ישעיה משקפים תפיסה תרבותית רחבה יותר שקשורה למקומן של נשים בחברה. נשים נדרשות להעלים את "המפגע" הזה שפוקד אותן מדי חודש, וליישר קו עם שאר החברה. זה כמובן "לטובתן", כי זה "יעלה את איכות החיים שלהן" לדבריו. אין ספק שיש נשים שמאוד סובלות מהסימפטומים שקשורים למחזור (כאבי בטן, גב, בחילות, הקאות, שיעור יתר, פצעונים ועוד) וגלולות עשויות לעזור להן, אבל- יש עוד דרכים לסייע ולהקל על כאבי מחזור שאינן דורשות התערבות הורמונלית מלאכותית, וכן עצם העובדה שמצפים מנשים לתפקד כרגיל בימי המחזור במקום לנוח, להתכנס ולטפל בעצמן, היא בין השאר זו שמגבירה את הסבל מכאבי המחזור.

הכוונה של ד"ר ישעיה היא אולי טובה, אך הוא מייצג את כל מה שבעייתי בעיניי היום בגישה הקונבנציונלית לבריאות ולגוף בכלל ולנשים בפרט. אם יותר ויותר נשים יפסיקו להתייחס אל המחזור כאל מטרד או מחלה שצריך להדחיק (נכון, לא כיף שכואבת הבטן, אבל זה גם לא סוף העולם) ויתחילו להקשיב לגוף, אולי נצליח להחזיר את האיזון שאבד לנו מזמן כחברה וכפרטים.

איכס- דם!

אז למה לי לעבור לגביעונית? רוני שואלת אותי ולוקחת שלוק מהבירה שלה. "זה מגעיל..."

אני מחזיקה את הספל שלפניי ותוהה איך לענות לה. אני יכולה לשכנע אותה שזה נוח יותר, להראות לה מחקרים שמעידים שזה בריא יותר ונטול חומרים מסרטנים כמו דיוקסין וכלור שיש בטמפונים, להסביר לה שזה יחסוך לה אלפי שקלים (בחישוב מהיר שלי, כעשרת אלפים ש"ח במצטבר), וכמובן הטיעון המנצח שזה אקולוגי, ו"מה, לא אכפת לך שמיליארדי טמפונים נשטפים לים כל שנה ודולפינים בולעים אותם"?

אבל אני מבינה שיש פה משהו עמוק יותר שחוסם אותה ומונע ממנה לעבור להשתמש בגביעונית. הרי אחרת מי לא הייתה קופצת על ההזדמנות? עווית הגועל שתלויה על פניה מעידה על כך בבירור. התשובה היא לא בטיעונים רציונלים או בהבאת מחקרים מלומדים, אלא בהבנה מהותית של היחס שפיתחנו כלפי התופעה הזאת שפוקדת אותנו, אם נרצה או לא מדי חודש, במשך רוב חיינו. הדם של המחזור. איכס.

אני מבינה אותה. גם אני הרגשתי כך פעם, ולקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי לעשות צעד ולעבור להשתמש בגביעונית. את התגובה הזו אני פוגשת פעמים רבות כשאני מספרת לנשים שאני משווקת גביעוניות. "מה זה?" הן שואלות בסקרנות, וכשאני אומרת "סוג של טמפון אקולוגי, רב פעמי" מיד לובשות פניהן הבעת סלידה. "זה לא בשבילי כל ההתעסקות הזאת עם דם. זה מגעיל אותי"

אני עונה לה שיש פה עניין עמוק יותר, שיבוש שיצרה התרבות המודרנית שבה אנחנו חיות ושהטמפון החד פעמי בעיני הוא סמל לדיכוי נשי. רגע, אל תיבהלי בגלל שאמרתי "דיכוי נשי". אני אסביר הכל. כן, נכון שאת אשה חופשיה ומשוחררת, עצמאית וחזקה. אבל בכל זאת, תקשיבי רגע, אולי ביחד נצליח לנער את הקליידוסקופ שדרכו חינכו אותנו להסתכל על העולם, ולראות את התמונה מזווית קצת אחרת.

אומרים לנו לדחוף טמפון לבן וקטן ולהמשיך לתפקד כרגיל. בפרסומות של חברות הטמפונים והתחבושות נראות נשים יפיפיות לבושות בבגדים לבנים ורוקדות בקלילות. הדם הוא בכלל נוזל כחול ועדין שנספג על תחבושת זכה ולבנה. איזה יופי. אבל המסר האמיתי שאנחנו מקבלות הוא- את במחזור- תסתירי את זה. דם זה מגעיל, מסריח ודוחה. כואבת לך הבטן? אין מה לעשות. "מחזור זה לא מחלה, והעבודה לא תתבצע אם את לא תעשי אותה".

                                         ביום רגיל אני לא עושה כאלה פירואטים. אז במחזור?

כשהתחלתי להשתמש בגביעונית, לפני שש שנים, זה היה לי פתאום מוזר ומרתיע. אבל היום זה הפך להיות משהו טבעי וברור, לא משהו שמגעיל אותי. אפשר לחשוב שאנחנו משפריצות דם לכל עבר. בסך הכל כמה כפות של נוזל בעל צבע עז ומרשים. זה לא מסריח (לפחות לא עם גביעונית. זה כן מסריח כשהוא נספג בכל מיני מוצרי ספיגה כמו תחבושות וטמפונים) זה אפילו, תסלחו לי, יפה.

המחזור הוא כוח. כוח חידתי שלאורך כל ההיסטוריה האנושית הפחיד גברים. כיצד יתכן שאשה מדממת פעם בחודש ולא מתה? דם הרי נקשר עם מוות ומלחמות ולא עם כוח החיים והבריאה, ולכן עם הזמן המחזור התקבע בחברה הפטריארכלית כטמא, כאסור במגע, כתופעה שכדאי להתרחק ממנה. אשה בזמן ווסת היא נידה, ולכן יש לנדותה ולהרחיק אותה מן החברה.

היום ההרחקה הזאת, (בחברה החילונית לפחות) מתבטאת במובן הסמלי- ההסתרה של המחזור והניסיון לצמצם את הנוכחות שלו בכל מישור שהוא- זה לא לגיטימי להאט את הקצב בימים של המחזור ולנוח למרות שהגוף מבקש זאת (וכשהוא לא מקבל זאת הוא צועק באמצעות כאבי בטן, גב, בחילות ומה לא). ובטח שאין סיבה להתעסק עם הדם. עדיף לסתום אותו. להשתיק אותו. להתעלם ממנו. כמה שפחות לראות אותו ולהכיר בנוכחותו.

בעיני, זהו הביטוי העמוק ביותר לכך שאנחנו חיות בחברה שבה האיזון החשוב בין הכוח הגברי לכוח הנשי הופר. בעולם גברי את צריכה לשמור כל הזמן על קצב אחיד ומהיר. החזק הטוב והמהיר- מנצח ממש כמו המירוץ בין תאי הזרע בדרכם אל הביצית. העולם הוא לינארי, קווי, אין בו מחזוריות יש רק דרך אחת ברורה, שאיפה מוגדרת, מטרה מסומנת. אולם עולם שיש בו רק מירוץ של זרעונים ללא ביצית שתקלוט אותם, הוא עולם עקר, חסר יכולת בריאה ויצירה. נשים שרוצות להצליח בעולם הזה צריכות לאמץ דפוסים גבריים. לעבוד בקצב שלא תואם תמיד את גופן ונפשן, להביא תוצאות ותוצרים, להיות יעילות וכמובן כל הזמן להוכיח שהן לא נופלות מעמיתיהן הגברים. בעולם כזה המחזור הוא רק מכשול שמאט אותך וצריך להעלים ולצמצם אותו כדי לא להפסיד במירוץ.

אבל כולנו מפסידות במירוץ הזה. מפסידות כי וויתרנו על המקום שלנו בעולם, נתנו לחוסר האיזון הזה לפלוש לכל פינה בחיינו ולנהל אותנו. התנתקנו מחיבור פנימי ומהותי לגוף, לנפש, לטבע.

 המחזור הוא מתנה מופלאה (ואני מתכוונת עכשיו למחזור כולו לא רק לדימום). לא רק בגלל כוח ההולדה והבריאה שהוא נושא בחובו, אלא בגלל שהוא מהווה עבורי שער אל הגוף. אני יכולה לזהות מתי העמסתי על עצמי יותר מדי עבודה כאשר המחזור שלי מתארך (למשל הייתה תקופה של שלושה חודשים בה עבדתי בטירוף בהגשת תלמידים לבגרות ובמהלכה פשוט לא קיבלתי!) אני יכולה לזהות מתי אני בריאה ומתי אני צריכה לטפל בעצמי. מחזור סדיר הוא מדד לבריאות. כשמשהו בגוף משתבש המחזור יהיה הראשון לאותת על כך. במהלך החודש אני לומדת לזהות מתי אני יצירתית ואנרגטית (בדרך כלל סביב הביוץ) ומתי אני צריכה תמיכה וחיבוק (בימים שלפני הווסת), מתי אני צריכה להוריד הילוך ולהתכנס פנימה, לעשות לעצמי ולביתי (בימי הדימום) ומתי יש לי כוחות לפעול ולעשות בעולם (מסוף הדימום ועד הביוץ). הוא מתנה מופלאה שמאפשרת לי להרגיש מחוברת לטבע ולעוד נשים. ולא, אני לא יוצאת לחבק עצים ולחולל בכרמים (למרות שזה נשמע כיף) אבל זה מזכיר לי שלא משנה כמה שהחברה שלנו מתקדמת וטכנולוגית, יש בכל אחת מאיתנו משהו הרבה יותר חזק מכל זה שבמובנים רבים בחרנו פשוט להשתיק ולדכא.

"טוב, נו, אולי אני אנסה" אומרת רוני בהיסוס (כנראה שכבר התשתי אותה...) "תראי" אני אומרת לה, "את תמיד יכולה לנסות ומקסימום זה לא ילך-תחזרי לטמפונים. אבל אם זה כן ילך, מבטיחה לך שלא תצטערי על כך. וחוץ מזה, הגיע עכשיו משלוח של גביעוניות בצבע כחול עם נצנצים! לזה את לא יכולה להגיד לא...."

רוצה לנסות?

דברי איתי – 050-8361907

הפוסט הבא מכיל מילים כמו "דם" ו"טמפון" אך הוא מיועד גם לגברים שביניכם. 
מוזמנים להעביר לנשים היקרות ללבכם :)בפעם הראשונה ששמעתי על גביעונית - הזדעזתי. "איכס! טמפון רב פעמי? להתעסק עם כל הדם והגועל הזה?!" אפילו לי, שמתקלחת בממוצע פעמיים בשנה (תלוי בעונה) כל העסק הזה נשמע לא הגייני ומפוקפק בעליל. "כוֹסית סיליקון? איך לכל השדים והרוחות אשים את זה שם בפנים??" המשכתי להטיל ספק בחברתי שדיברה על הגביעונית בעיניים בורקות.
אני לא מצליחה להזכר מתי חל הרגע שבו הייתי מוכנה לתת אמון בגביעונית ופשוט לנסות. מה שאני כן יודעת, זה שאני לא יכולה לדמיין את חיי כיום בלעדיה. אני זוכרת שטסתי לטייל במזרח עם תיק ענק מלא בטמפונים ותחבושות שתפס חצי מהתרמיל. (בנות שמטיילות במזרח לרוב לא מחשבות את זמן הטיול שנותר להן לפי כמות הרופי שנשארה בארנק אלא לפי כמות הטמפונים והתחתוניות שנשארו להן "שיט, אני צריכה להקדים את הטיסה לאפריל, יש לי רק עוד חבילת טמפונים אחת"! )

למראית עין, לטמפונים יש יתרונות רבים והעיקרי שבהם הוא "שגרי ושכחי", אין יותר מדי התעסקות, מכניסים את הבון-בון הלבנבן פנימה וכשעוברות כמה שעות- משיכה קלה לאסלה וביי ביי נתראה בים.

אז זהו, שאני לא כל כך רוצה להתראות עם הטמפונים שלי או שלך בים.בעולם של היום קל לנתק את המעשה-מהתוצאה. אנחנו משליכות כמויות עצומות של אשפה ביתית מדי יום בתחושה ש"הזבל נעלם לעולם שכולו טוב". אנחנו קונות מוצרים בלי לדעת מי ייצר אותם ובאילו תנאים, מאיזה חלק של העולם הם הגיעו אלינו וכמה דלק מטוסים ומשאיות בוזבז כדי לשנע אלינו את חטיף האנרגיה עם הבוטנים והקוקוס שמייצרים רק בקירגיסטן. אנחנו עורכות מסיבת יומולדת ומחלקות במבה וביסלי בכלים חד פעמיים שישמשו אותנו פעם אחת בלבד לפני שיועברו למזבלה העירונית וישארו שם גם אחרי שהנינים שלנו כבר לא יהיו פה. אני לא מנסה לגרום למי מכן שקוראת שורות אלו ליסורי מצפון קשים (מדי) אני בעיקר מנסה להצביע על העובדה שבקלות רבה מדי וויתרנו על איזשהו חיבור מהותי לעצמנו ולסביבה שלנו. אנחנו (כמעט) לא לוקחות אחריות על הבחירות שאנחנו עושות כי זה פשוט נוח יותר. את יודעת, מה שלא רואים לא קיים (נסי להזכר בפעם האחרונה שהייתה שביתה כללית שבה לא פינו את האשפה במשך יומיים שלושה. נסי לחשוב מה היה קורה אם במשך שבועיים-חודש-שנה לא היו מפנים את האשפה שלנו. היינו טובעות. ליטרלי).

אז נכון, הרבה מאיתנו מנסות להיות ירוקות יותר, והיום לעשות קומפוסט זה כבר ממש לא למוזרים בלבד אבל באמא'שלך תעזבי לי בשקט את המחזור גם ככה אני מתה-מכאבים-פעם-בחודש ויש גבול לכל תעלול. אני מוכנה למחזר בקבוקים. אבל טמפון??

תני לי עוד שתי דקות מזמנך ואולי אצליח לגרום לך לחשוב אחרת. שתי דקות. מבטיחה.
אז קודם כל הכירי את הגביעונית- מדובר בכוסית רכה וגמישה שמיוצרת מסיליקון רפואי. את מחדירה אותה לנרתיק והיא אוגרת את כל הנוזלים. פעם-פעמיים ביום יש לרוקן את הנוזלים לאסלה, לשטוף במים וסבון ולהכניס בחזרה. (וכן, יש מלא פתרונות ל"מה עושים כשאני מחוץ לבית") אני חשבתי שמראה הדם יגעיל אותי. אולי הוא קצת הפתיע אותי בהתחלה, אבל זה ממש ממש לא נורא (אפשר לחשוב שאת מדממת ליטרים של דם או חלקי גופות)

זה טוב יותר לגוף שלך - רק לפני זמן קצר התבשרנו על מותה של צעירה ששכחה בגופה טמפון 16 שעות ולקתה בזיהום (תסמונת ההלם הרעלי) . טמפון ספוג בדם הוא מצע מצוין להתפתחות חיידקים בנרתיק. לעומת זאת הגביעונית אוגרת את הדם בתוכה והוא אינו בא במגע עם הנרתיק (הוא מבודד ע"י הגביעונית עצמה) כלומר מקרים עצובים שכאלה מעולם לא קרו עם הגביעוניות. טמפונים ותחבושות מולבנים באמצעות כימקלים שונים (כלור, דיוקסין ועוד) כדי ליצור תחושה הגיינית ונקייה. יש סברות שונות לגבי השפעת רעלנים אלו על הגוף וביניהם האפשרות כי הם עלולים לגרום לגירויים, אלרגיות וזיהומים. את יכולה לקרוא בהרחבה על כך כאן או כאן

זה הרבה יותר נוח - כן, אין ספק שצריך להסתגל לשימוש בגביעונית אבל תוך מחזור-שניים כל אחת כבר מוצאת את הדרך שלה (גם לטמפונים לקח לך זמן להסתגל לא?). הגביעונית קלה לשימוש, נוחה ולא מורגשת, אין לך חוט שמשתלשל למטה (שצריך להזהר לא להשתין עליו) את לא צריכה להסחב לכל מקום עם תיק מלא טמפונים, ולשבור ת'ראש מה לעשות איתם (לעטוף בנייר בפח או לזרוק לאסלה?). וחוץ מזה, יש לה שם חמוד ("גביעונית") ואת תוכלי להרגיש נורא מגניבה ולהתנשא מעל חברותייך המיושנות שמשתמשות בטמפונים ובכך לרומם את מעמדך החברתי בחוגים מאוד מסויימים. (אוקיי אני צינית. סליחה, לא התאפקתי)

זה טוב יותר לסביבה- רק בארה"ב נזרקים מדי שנה כעשרים מיליארד (!) טמפונים לביוב ולאשפה. השימוש בגביעונית אינו מייצר שום פסולת. לא מוליך ולא בטיח. את לא צריכה להטריד את עצמך יותר מה לעשות עם הטמפון/מוליך בטיולים כי פשוט אין לך שום פסולת.

זה טוב יותר לכיס שלך- אם עד עכשיו לא השתכנעת, ועל השחלות שלך איכות הסביבה, הנה טיעון מנצח- זה פשוט חסכוני יותר. בואי נעשה חישוב קל:חבילת טמפונים עולה בממוצע 30 ש"ח. נניח שאת קונה 9 חבילות בשנה (בכל זאת לא מסיימת חבילה בחודש) 9*30= 270. אשה ממוצעת פוריה במשך 38 שנה (מגיל 12-13 ועד גיל 50-51 שזהו גיל הבלות הממוצע בישראל) 38* 270= 10,260 ש"ח על טמפונים! לעומת זאת גביעונית עולה סביב ה-250 ש"ח ומחזיקה בין חמש לעשר שנים! אחחח לו רק היו לי עשרת אלפים ש"ח מיותרים...

ואם עד עכשיו לא השתכנעת, אז את מכירה את ההרגשה הזאת שאת יודעת שמשהו יכול להיות ממש טוב למישהי/ו שאת אוהבת ואת פשוט רוצה שהוא יסמוך עלייך ויתן צ'אנס? ככה אני מרגישה לגבי גביעוניות, והלוואי ויכולתי פשוט לגרום לכל אשה באשר היא לעבור להשתמש בהן. זה באמת מדהים! אז אם יש לך עוד שאלות (תרגישי הכי חופשי) או שפשוט השתכנעת ואת רק-רוצה-כבר-את-הגביעונית-המזורגגת-הזאת - צרי קשר- ואגשים זאת עבורך במהירות ובמחיר הוגן! 


שנה טובה :) נעה noaisraeli@gmail.com
050-8361907

למי קראת פרימיטבית?

למי קראת פרימיטבית?

" 1.2 מיליארד איש חיים בהודו, מחציתם נשים, אבל רק 20% מהן משתמשות בתחבושות היגייניות. האחרות, בעיקר בכפרים המרוחקים ממשיכות להשתמש בשיטות המסורתיות - סמרטוטים ואפילו אפר. שלושה אתגרים עומדים בין חברות הענק לחצי מיליארד הנשים האלה: חוסר מודעות, מחיר גבוה וביישנות נשית הטבועה במסורת."כך נפתחת כתבתה של טלי חרותי-סובר בדה-מארקר מה-24/9/12 שעוסקת בניסיון של חברות הענק ג'ונסון אנד ג'ונסון ופרוקטר אנד גמבל לפרוץ את שוק המוצרים ההגיינים לנשים, ולהביא גם להודו את "בשורת הקידמה"- תחבושות הגייניות!
הכותבת מציגה את הדברים כאילו חברות אלו עשויות לגאול את הנשים ההודיות "הפרימטיביות והמסכנות" שרחמנא ליצלן משתמשות בסמרטוטים ואפר (כאן הקורא/ת המערבי הממוצע ככל הנראה מדמיין אשה הודית לבושה סארי, מקרצפת את הרצפה בסחבה ואז תוחבת אותה לתחתונים). לו רק היו מנסות את התחבושות ההגייניות חייהן היו משתפרים פלאים והן היו הופכות בן לילה לנשים מתקדמות! לאורך כל הכתבה שזורים ביטויים כמו "חדשנות ברת קיימא" ו"צמיחה ירוקה" שלרגע מערפלים את פני הדברים וגורמים לכל העסק הזה להשמע אפילו אקולוגי ומקיים.

אז אני עוצרת וקוראת שוב: " 1.2 מיליארד איש חיים בהודו, מחציתם נשים" ומנסה לחשוב מה יקרה אם חצי מיליארד הודיות יתחילו להשתמש בתחבושות הגייניות. התמונה העולה לעיני רוחי לא נעימה כלל. תחבושות משומשות זרועות בכל חצר ופינת רחוב, חזירים ופרות מתפלשים בערימות של פסולת "הגיינית" ועוד מראות מלבבים אחרים.

אני ממשיכה לקרוא: "האחרות, בעיקר בכפרים המרוחקים ממשיכות להשתמש בשיטות המסורתיות - סמרטוטים ואפילו אפר" אני ממש יכולה לשמוע בראשי את הטון המלגלג שבו נאמרים הדברים (נסו רגע לקרוא שוב את המשפט והפעם בטון פולני מסוג "את לא תאמיני מה שמעתי!") אני נזכרת במונח "אוריינטליזם" שטבע אדוארד סעיד בשנות ה-70 כדי לתאר את האופן שבו תופס המערב את המזרח. בספרו טוען סעיד שהמערב נגוע בגזענות ודעות קדומות כלפי המזרח ושהוא מונע משאיפות אימפריאליסטיות ומתפיסה אירופוצנטרית. הפרשנות המערבית, שמבוססת על התפיסות הללו, תורמת לקיבוע המזרח כנחות, פרמיטיבי ופסיבי בתודעה הקולקטיבית המערבית, וכתוצאה מכך המזרח נתפס כחלש מבחינה צבאית ונתון להשפעתו של המערב.
כאילו כל מה שנחשב "מסורתי" הוא בהכרח רע ונחשל , כאילו שרק אנחנו, אנשי המערב יודעים מה טוב ומה נכון, איך כדאי וראוי לחיות את החיים ולהתייחס לעולם, ואין שום סיכוי שאשה שגרה באיזה כפר מרוחק, תדע להתמודד באופן ראוי עם הדימום הזה שפוקד אותה כל חודש וחודש ופקד גם את אמא שלה ואת סבתא שלה ואת הסבתא של הסבתא שלה. הרי ברור שהאשה הזאת "בכפר המרוחק" (מרוחק מאיפה?) חיה בחושך, ובידי החברות הענקיות למוצרי הגיינה נמצא הלפיד שסוף סוף יאיר את חייה המרים ויגאל אותה מהסמרטוטים המטונפים שלה (ובדרך גם יגרוף רווח עצום)

בשלב הזה אתם בטח אומרים "אויש, היא כזאת רומנטיקנית, חושבת שחיי הכפר זה כל כך מגניב". אין ספק שלבני אדם כמונו (אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם את/ה קורא/ת שורות אלו את/ה וודאי מחובר/ת לאספקת חשמל שלא מבוססת על סנאי שרץ על גלגל ומפעיל גנרטור ידני ולכן הרשיתי לעצמי לכלול גם אותך) חיי הכפר ההודים הם מגניבים לכמה ימים של טרק במזרח, אבל לחיות עם כל התרנגולות והכבשים באותו מרחב ולהתקלח בנהר גם בחורף?! זאת לא באמת אופציה לחיים. אנחנו צריכים את חיי הנוחות שלנו. את הבויילר, את המיטת קינג סייז ואת האוטו. אבל זה לא הופך את צורת החיים ההיא לנחותה יותר או לפחות טובה. במובנים רבים האדם המערבי הממוצע התרגל לחשוב שהשמש זורחת לו מהישבן ולכן הוא בא ראשון בסדר העדיפויות גם אם הפעולות שהוא בוחר לבצע פוגעות בעולם. התרגלנו לנסוע ברכב מזהם ולא ללכת ברגל או באופניים כי זה יותר נוח; התרגלנו לאכול מוצרים מן החי שמישהו כבר דאג לטשטש עבורנו את עקבות הסבל שכרוך בייצורם כי זה יותר נוח (וטעים יותר מטופו) ; התרגלנו להשתמש בכלים חד פעמיים כי למי יש כח לשטוף כלים; התרגלנו לזרוק כל כך הרבה פסולת לפח כי זה יותר קל מלהתחיל עכשיו להפחית/לתקן/להשתמש שוב/למחזר.

אני לא באמת מכירה את חצי מיליארד הנשים ההודיות ואת הרגלי ההגיינה שלהן ולא רוצה לחטוא בעצמי באוריינטליזם רומנטי. ממחקר שנערך על הרגלי ההגיינה של נשים הודיות התברר שרבות מהן "בוחרות" בשיטות המסורתיות מתוך חוסר ברירה- מוצרי ההגיינה אינם ברי השגה הן בשל מחירם והן בשל נגישותם (אין סופר פארם עם דיילת מכירות חייכנית). אני לא חושבת שבהכרח מי שמשתמשת בפיסת בד או בשיטה דומה עושה זאת מתוך אידיאולוגיה אקולוגית כזו או אחרת. אבל אני כן יודעת, שהנשים "האחרות" הללו משמרות בעצם המעשה מסורת של קיימות אמיתית שבזכותה חצי אחד של הכדור שלנו עדיין לא זוהם באינספור פדים וטמפונים. הנשים הללו נותנות לי השראה.נדמה לי שאם לרגע נניח את האגו המערבי שלנו בצד, נוכל ללמוד מהן הרבה, ולא רק על איך להתמודד עם הדימום החודשי אלא גם על איך להתייחס בענווה לעולם הזה שהיה פה הרבה לפנינו ומי יודע מה יהיה סופו, בגללנו.

אני לא חושבת שצריך למנוע מההודיות את אפשרות הבחירה "ולא לגלות להן" על קיומם של פדים וטמפונים כמו שמונעים מילד קטן להתקרב למדף השוקולדים בסופר. זכותה של כל אשה הודית לבחור להשתמש בפדים חד פעמיים. אני פשוט מקווה, שנשים בכל רחבי העולם, ממזרח וממערב יוכלו לבחור מתוך ידע ומודעות בחירות שמיטיבות לא רק עם עצמן אלא גם עם העולם.

יותר ויותר נשים בוחרות היום להשתמש במוצרים רב פעמיים ואקולוגים. תחבושות בד (שהן גם הרבה יותר בריאות ונעימות לגוף) וגביעוניות. יותר ויותר נשים מבינות שמה שרע לסביבה ככל הנראה גם רע לגוף שלהן, ובוחרות להפסיק לזהם את העולם ואת האוקיינוסים בתחבושות חד פעמיות ובטמפונים (רק בארה"ב מדי שנה נזרקות לים ולביוב כ-20 מיליארד תחבושות!). צריך להפסיק לחשוב שכל מה שהוא חדש = מתקדם וטוב. לא במקרה העולם התקיים במשך אלפי שנים בהרמוניה ואילו רק במאה שנה האחרונות בהן חלה "התקדמות" הופר האיזון בצורה חמורה שתאלץ אותנו להתמודד בעתיד עם משברים אקולוגים לא פשוטים. אז אין זמן יותר טוב מערב יום כיפור כדי לעשות חשבון נפש אמיתי ולשאול את עצמנו מי פה באמת הפרימיטיבי.