איכס- דם!

אז למה לי לעבור לגביעונית? רוני שואלת אותי ולוקחת שלוק מהבירה שלה. "זה מגעיל..."

אני מחזיקה את הספל שלפניי ותוהה איך לענות לה. אני יכולה לשכנע אותה שזה נוח יותר, להראות לה מחקרים שמעידים שזה בריא יותר ונטול חומרים מסרטנים כמו דיוקסין וכלור שיש בטמפונים, להסביר לה שזה יחסוך לה אלפי שקלים (בחישוב מהיר שלי, כעשרת אלפים ש"ח במצטבר), וכמובן הטיעון המנצח שזה אקולוגי, ו"מה, לא אכפת לך שמיליארדי טמפונים נשטפים לים כל שנה ודולפינים בולעים אותם"?

אבל אני מבינה שיש פה משהו עמוק יותר שחוסם אותה ומונע ממנה לעבור להשתמש בגביעונית. הרי אחרת מי לא הייתה קופצת על ההזדמנות? עווית הגועל שתלויה על פניה מעידה על כך בבירור. התשובה היא לא בטיעונים רציונלים או בהבאת מחקרים מלומדים, אלא בהבנה מהותית של היחס שפיתחנו כלפי התופעה הזאת שפוקדת אותנו, אם נרצה או לא מדי חודש, במשך רוב חיינו. הדם של המחזור. איכס.

אני מבינה אותה. גם אני הרגשתי כך פעם, ולקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי לעשות צעד ולעבור להשתמש בגביעונית. את התגובה הזו אני פוגשת פעמים רבות כשאני מספרת לנשים שאני משווקת גביעוניות. "מה זה?" הן שואלות בסקרנות, וכשאני אומרת "סוג של טמפון אקולוגי, רב פעמי" מיד לובשות פניהן הבעת סלידה. "זה לא בשבילי כל ההתעסקות הזאת עם דם. זה מגעיל אותי"

אני עונה לה שיש פה עניין עמוק יותר, שיבוש שיצרה התרבות המודרנית שבה אנחנו חיות ושהטמפון החד פעמי בעיני הוא סמל לדיכוי נשי. רגע, אל תיבהלי בגלל שאמרתי "דיכוי נשי". אני אסביר הכל. כן, נכון שאת אשה חופשיה ומשוחררת, עצמאית וחזקה. אבל בכל זאת, תקשיבי רגע, אולי ביחד נצליח לנער את הקליידוסקופ שדרכו חינכו אותנו להסתכל על העולם, ולראות את התמונה מזווית קצת אחרת.

אומרים לנו לדחוף טמפון לבן וקטן ולהמשיך לתפקד כרגיל. בפרסומות של חברות הטמפונים והתחבושות נראות נשים יפיפיות לבושות בבגדים לבנים ורוקדות בקלילות. הדם הוא בכלל נוזל כחול ועדין שנספג על תחבושת זכה ולבנה. איזה יופי. אבל המסר האמיתי שאנחנו מקבלות הוא- את במחזור- תסתירי את זה. דם זה מגעיל, מסריח ודוחה. כואבת לך הבטן? אין מה לעשות. "מחזור זה לא מחלה, והעבודה לא תתבצע אם את לא תעשי אותה".

                                         ביום רגיל אני לא עושה כאלה פירואטים. אז במחזור?

כשהתחלתי להשתמש בגביעונית, לפני שש שנים, זה היה לי פתאום מוזר ומרתיע. אבל היום זה הפך להיות משהו טבעי וברור, לא משהו שמגעיל אותי. אפשר לחשוב שאנחנו משפריצות דם לכל עבר. בסך הכל כמה כפות של נוזל בעל צבע עז ומרשים. זה לא מסריח (לפחות לא עם גביעונית. זה כן מסריח כשהוא נספג בכל מיני מוצרי ספיגה כמו תחבושות וטמפונים) זה אפילו, תסלחו לי, יפה.

המחזור הוא כוח. כוח חידתי שלאורך כל ההיסטוריה האנושית הפחיד גברים. כיצד יתכן שאשה מדממת פעם בחודש ולא מתה? דם הרי נקשר עם מוות ומלחמות ולא עם כוח החיים והבריאה, ולכן עם הזמן המחזור התקבע בחברה הפטריארכלית כטמא, כאסור במגע, כתופעה שכדאי להתרחק ממנה. אשה בזמן ווסת היא נידה, ולכן יש לנדותה ולהרחיק אותה מן החברה.

היום ההרחקה הזאת, (בחברה החילונית לפחות) מתבטאת במובן הסמלי- ההסתרה של המחזור והניסיון לצמצם את הנוכחות שלו בכל מישור שהוא- זה לא לגיטימי להאט את הקצב בימים של המחזור ולנוח למרות שהגוף מבקש זאת (וכשהוא לא מקבל זאת הוא צועק באמצעות כאבי בטן, גב, בחילות ומה לא). ובטח שאין סיבה להתעסק עם הדם. עדיף לסתום אותו. להשתיק אותו. להתעלם ממנו. כמה שפחות לראות אותו ולהכיר בנוכחותו.

בעיני, זהו הביטוי העמוק ביותר לכך שאנחנו חיות בחברה שבה האיזון החשוב בין הכוח הגברי לכוח הנשי הופר. בעולם גברי את צריכה לשמור כל הזמן על קצב אחיד ומהיר. החזק הטוב והמהיר- מנצח ממש כמו המירוץ בין תאי הזרע בדרכם אל הביצית. העולם הוא לינארי, קווי, אין בו מחזוריות יש רק דרך אחת ברורה, שאיפה מוגדרת, מטרה מסומנת. אולם עולם שיש בו רק מירוץ של זרעונים ללא ביצית שתקלוט אותם, הוא עולם עקר, חסר יכולת בריאה ויצירה. נשים שרוצות להצליח בעולם הזה צריכות לאמץ דפוסים גבריים. לעבוד בקצב שלא תואם תמיד את גופן ונפשן, להביא תוצאות ותוצרים, להיות יעילות וכמובן כל הזמן להוכיח שהן לא נופלות מעמיתיהן הגברים. בעולם כזה המחזור הוא רק מכשול שמאט אותך וצריך להעלים ולצמצם אותו כדי לא להפסיד במירוץ.

אבל כולנו מפסידות במירוץ הזה. מפסידות כי וויתרנו על המקום שלנו בעולם, נתנו לחוסר האיזון הזה לפלוש לכל פינה בחיינו ולנהל אותנו. התנתקנו מחיבור פנימי ומהותי לגוף, לנפש, לטבע.

 המחזור הוא מתנה מופלאה (ואני מתכוונת עכשיו למחזור כולו לא רק לדימום). לא רק בגלל כוח ההולדה והבריאה שהוא נושא בחובו, אלא בגלל שהוא מהווה עבורי שער אל הגוף. אני יכולה לזהות מתי העמסתי על עצמי יותר מדי עבודה כאשר המחזור שלי מתארך (למשל הייתה תקופה של שלושה חודשים בה עבדתי בטירוף בהגשת תלמידים לבגרות ובמהלכה פשוט לא קיבלתי!) אני יכולה לזהות מתי אני בריאה ומתי אני צריכה לטפל בעצמי. מחזור סדיר הוא מדד לבריאות. כשמשהו בגוף משתבש המחזור יהיה הראשון לאותת על כך. במהלך החודש אני לומדת לזהות מתי אני יצירתית ואנרגטית (בדרך כלל סביב הביוץ) ומתי אני צריכה תמיכה וחיבוק (בימים שלפני הווסת), מתי אני צריכה להוריד הילוך ולהתכנס פנימה, לעשות לעצמי ולביתי (בימי הדימום) ומתי יש לי כוחות לפעול ולעשות בעולם (מסוף הדימום ועד הביוץ). הוא מתנה מופלאה שמאפשרת לי להרגיש מחוברת לטבע ולעוד נשים. ולא, אני לא יוצאת לחבק עצים ולחולל בכרמים (למרות שזה נשמע כיף) אבל זה מזכיר לי שלא משנה כמה שהחברה שלנו מתקדמת וטכנולוגית, יש בכל אחת מאיתנו משהו הרבה יותר חזק מכל זה שבמובנים רבים בחרנו פשוט להשתיק ולדכא.

"טוב, נו, אולי אני אנסה" אומרת רוני בהיסוס (כנראה שכבר התשתי אותה...) "תראי" אני אומרת לה, "את תמיד יכולה לנסות ומקסימום זה לא ילך-תחזרי לטמפונים. אבל אם זה כן ילך, מבטיחה לך שלא תצטערי על כך. וחוץ מזה, הגיע עכשיו משלוח של גביעוניות בצבע כחול עם נצנצים! לזה את לא יכולה להגיד לא...."

רוצה לנסות?

דברי איתי – 050-8361907